סימן נג

(ליו"ד סימן רס"ח)

גוי שרוצה להתגייר כדי לישא בת ישראל שהתאהב בה והסכימו לינשא זה לזה גם כשהוא בגיותו

ג' י"ג אייר ת"ש

ראיתי השאלה הזאת ואת אשר נגזר עליה מפי ידידי וחביבי הרב הגאון כמוהר"ר ח' ד' אוירבך יצ"ו, בדין מי שהתקשר בברית אהבה בבת ישראל ושניהם הסכימו להנשא זה לזה גם כשהוא בגיותו אלא שהוא רוצה להתגייר כדי לישאנה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, וידידי הרה"ג יצ"ו העלה להתיר גרותו על יסוד דברי מרן הבית יוסף שכתב ללמוד מעובדא דר"ח (מנחות מד א). שהדבר תלוי לפי ראות בית דין [ב"י רטו ב, בטור ד"ה גר שבא ואמר נתגיירתי (בסוף)] (ב"י יו"ד רס"ח) והסביר הדבר ברוחב תבונתו, ועוד הביא מה שכתב בהגהות מרדכי שאם יש כונה לשום תועלת יחד עם מחשבה לש"ש מקבלים אותו (מרדכי יבמות פ' החולץ) [ד"ה כתוב בספר דף ז א, בהג"מ] והסתייע עוד ממ"ש בגמ': מידי הוא טעמא אלא לשלחן מלכים הא לא צריכא ליה (יבמות עו א). ועל יסוד כל זה העלה להתיר לקבלו, ואותי בקש לחוות דעתי ולהצטרף להיתר זה, ואנא עניא הנני מצטרף להתירו מטעמים דלקמן:

א. נראה לי דמ"ש בגמ' דאין מקבלים גרים לשום אישות וכו' הוא משום דכל גר שנעשה לשם דבר אחר הרי הוא בבחינת אהבה התלויה בדבר וכל שבטל דבר שבטלה האהבה ולכן לא רק שיחזור לסורו אלא שגם בהיותו מתנהג ביהדות אינו אלא לפנים ובלבו יהיה קשור לקדמותו, הלכך כל שניכר הדבר שהנשואין או כל סיבת הנאה אחרת אינם מכריחים אותו לכך אלא שהיו אמצעים לקרבו אל היהדות אנו אומרים שסופו להיות יהודי כלומר שגם אחרי השגת מטרתו שבגללה התגייר יהיה יהודי מאהבת היהדות, וזו היא כונת התוס' [דף כד ב תס' ד"ה לא] במ"ש: דבטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים, ובודאי שלא כוונו התוס' לומר דסופו לעשות לשם שמים, הוא אחרי זמן רב, דאם ידענו שהוא אינו מתגייר לשם שמים אין אנו רשאים לבטוח על השערות או אומדנות ממה שיהיה לעתיד, אלא הכי קאמרי דסופו לעשות הגרות לשם שמים אף שעתה גיורו הוא לשם דבר אחר, מתוך זה מתבארים שפיר דברי מרן הב"י במה שכתב שהכל תלוי לפי ראות בית דין, שאם יראו בית דין דגר זה יעשה את מעשיו לשם שמים אין דוחין אותו. ולזה מכוונים דברי הגהות מרדכי במ"ש: שאם יש כוונה לשם תועלת יחד עם כונה לשם שמים מקבלים אותו. והיינו משום שאנו אומרים שכונה לשם שמים היא הגוברת והמכרעת והאחרת מתבטלת בפניה. ויש לצרף עוד טעמא להתירא בנדון דידן והוא משום הצלת בת ישראל מאסור התחתנות לגוי, והרי זה דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל בדין הנטען על השפחה שיגרשנה מביתו או שישחררנה ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחלה אכן כאשר פסקנו בדברים כאלה וכו' ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך ויכול לישאנה (תשו' פאר הדור הרמב"ם סי' קל"ב). ואין לומר בזה הלעיטהו לרשע וימות, דכל שהישראל רוצה בהיתר אלא שיצרו תוקפו מצוה עלינו להצילו מאיסור כעובדא דר"ח (מנחות מד א). ובכגון זה אמרינן מוטב דליכול תמותות שחוטות ולא תמותות נבלות (קידושין כח ב) או מוטב שיאכל רוטב איסור ולא שומן איסור עצמו, וכמ"ש הרמב"ם, וכיון שאנו אומרים לו אי אתה יודע והוא אומר יודע אני ומודיעים לו מקצת מצות והוא אומר הריני מקבל (יו"ד סי' רס"ח סעיף ב') מקבלים אותו מיד.

מכל טעמים אלה הנני מצטרף להתיר קבלת גר זה אחרי הודעת כל דברי גרות המבוארים בשו"ע (יו"ד סי' רס"ח) ואחרי מילה או הטפת דם ברית, וטבילה בפני בי"ד, לבל ידח ממנו נדח, והוא רחום יכפר.

והנלע"ד כתבתי.